פרק 7: דיאטה בזמן מלחמה: האם באמת יש "זמן נכון" להתחיל? (על פרדוקס ההמתנה)

שלום וברוכות הבאות לפודקאסט שלי אני עדי יאנה, דיאטנית קלינית, ואני מלווה נשים בתהליך שינוי שמתחיל הרבה לפני הצלחת. בפודקאסט הזה אני אפתח לכן דלת לעולם שבו התזונה היא לא עוד תפריט, אלא מערכת יחסים שלמה, כזו הוליסטית שרואה את היום את השגרה וגם את המחשבות… המחשבות המחבלות שלנו וזו מערכת יחסים שבאמת צריכה לקבל את המקום שלה. זה פודקאסט על אוכל אבל לא על תפריטים, על אכילה אבל בעיקר על מה משפיע ומנהל אותה, בכל פרק אני מביאה מחשבה, תובנה או זווית אחרת, כאלה שעוזרים לנו לעשות קצת סדר בתוך כל הרעש ולבנות בחירות שמחזיקות לאורך זמן. ֿאז היום אני רוצה לפתוח בנושא שבוער בכולנו, במיוחד בימים המורכבים האלה שעוברים עלינו כאן בישראל. אני שומעת את השאלה הזאת שוב ושוב בקליניקה, בשיחות, בהודעות עם מטופלות וגם בשיחות עם קולגות, האם זה בכלל זמן נכון להתחיל דיאטה? אנחנו עכשיו נמצאים בימי לחימה אל מול איראן, התחושה שאנחנו ככה עוד לא התחלנו את פורים, היינו אמורים להיכנס לפורים אז אולי אחרי לחימה עוד פורים לפנינו? אולי עוד משלוחי המנות שלא הגיעו לפנינו? אם נסתכל גם הלאה אז גם פסח מגיע ואז הקיץ…ועולה השאלה האם זה בכלל זמן נכון להתחיל דיאטה? האם יש דבר כזה, יש זמן נכון? אז היום ננסה יחד לדבר על הנושא הבוער הזה, ננסה להבין מתי הניסיון לעשות שינוי תזונתי, הוא בעצם איזה שהוא גול עצמי שרק מעלה את הסטרס, אולי אפילו את השיפוטיות כלפי עצמנו, ומתי כן הזמן הנכון להתחיל איזה שהיא תהליך, ואולי המחשבה של מהו תהליך דיאטה הוא שונה ממה שחשבתי או שתכננתי. אז בואו נצלול ללב העניין, השאלה מתי זה זמן טוב היא באמת מעסיקה אותנו ולמה? אז המוח שלנו רוצה ומתוכנן לחפש אתגרים, אבל גם כאלה שאני ארגיש נחת, שאני ארגיש הצלחה מהן, ״איים״ כאלה שם שקט. אנחנו אומרות לעצמנו טוב אני לא אתחיל עכשיו כי עכשיו מלחמה…אני לא אתחיל עכשיו כי אחרי המלחמה, מיד כל המשלוחי מנות של פורים יגיעו..אני לא אתחיל עכשיו כי עד שאני אתחיל ואני אכנס אז כבר פסח מגיע וכאילו מי מתחיל בפסח? וזה מעין גלגל שרק ממשיך, אז אני אתחיל כשיהיה רגוע, אבל בואו נהיה כנות, יש רגע או זמן בחיים שאנחנו יודעות להגיד ״טוב, זה יהיה רגוע״? זה קצת כמו לחכות לגשם במדבר, זה יכול לקרות, יכול להיות שיהיו ימים או אולי שבועות קצת יותר רגועים, קצת יותר שאני ארגיש שהיום יום שלי יותר ברור, אולי פחות מפתיע, אבל אנחנו לא יכולות לגרום לזה לנהל ולשלוט בזמן שאני בעצם רוצה להקדיש גם לעצמי, כי דיאטה זה הרבה מעבר למשקל, זה התחושה קודם כל בראש ובראשונה שאני רואה גם את עצמי ולוקחת את עצמי גם בחשבון, אני דואגת גם לעצמי בלי להתנצל, ולא רק לסביבה ולילדים ולבעל ולעבודה ולמשרד ולבוס…אלא אני גם זוכרת לדאוג לעצמי ושמה את עצמי בסדר העדיפויות, ודיאטה זה גם או תזונה, זה גם שיפור של בדיקות דם, שיפור של תחושה כללית, כי כשאני אוכלת נכון, אז יש לי יותר אנרגיות, אז אני מרגישה נמרצת, מרגישה חיונית, אז אולי את ההבטחות של טוב אני אצא להליכה רק כש…פתאום אולי זה כן יכול לצאת לפועל! כי אני במעין לופ חיובי כזה של עשייה. אז אנחנו לא רק רוצות לרדת במשקל כדי להיכנס לג'ינס, זה גם יעד נהדר וגם עליו יש אחלה פרק האם זה באמת ריאלי לנסות לחזור לג'ינס… אבל מה שאני רוצה להגיד שזה הרבה מעבר לרק משקל, אלא מעין תחושה כללית שגם אני באה בחשבון וגם אני עוצרת ועושה עבור עצמי. אולי תמיד אנחנו נתנצל באיזה שהוא מקום, אבל עושה עבור עצמי גם אם אני אומרת סליחה! קודם אני, רגע, גם אני. אז בואו נדבר רגע על דיאטה בזמן מלחמה. בזמן מלחמה יש תחושה משמעותית של חוסר שליטה. זה מצב שאנחנו לא יודעות מתי תהיה אזעקה, מתי הילדים יחזרו למסגרות, האם תהיה לי עבודה, האם יוציאו אותנו לחל״ת, מה יהיה עם המשכורת שלי… מעין תחושת חוסר ודאות ובאיזשהו מקום האוכל הופך להיות או נחמה, פיצוי על הסטרס, או המקום היחיד שבו אנחנו מנסות להשיג איזושהי שליטה, אבל דווקא ממקום קשה. אתן מכירות את זה שאתן אומרות, לפחות על מה שאני אכניס לפה אני אשלוט, אם אני לא שולטת בכמה שעות אני אשן או מתי אני מתעוררת, או האם אני בכלל ״יכולה לצאת מהבית״, אני אשלוט על מה שנכנס לי לפה! אבל השליטה הזו באה מתוך מקום של לחץ ,והיא מהר מאוד נסדקת באזעקה, בערב מול החדשות עם איזו בשורה מטלטלת, ואז כשזה נסדק ואנחנו נופלות למה שאנחנו קוראות אכילה רגשית, כשבפועל, לא יודעת אם זו אכילה רגשית, זאת הייתה הדחקה של רגשות ואז פיצוץ של הרגשות. אז אנחנו מרגישות שנכשלנו פעמיים, כי גם בחוץ גרוע וגם אני, אני! לעצמי! עוד פעם לא עמדתי, לא עמדתי בתפריט, לא עמדתי באתגר. אז בעצם אשליית השליטה הזו, וזה לא משנה אם זה בזמן מלחמה או בזמן עומס של העבודה, היא עלולה לקחת אותנו לשתי נקודות קיצון. אחת, של שחרור מוחלט והפיכת האוכל לנחמה, והשנייה היא לשליטה ממקום נוקשה מאוד, הוא לא רואה אותי, ולא לוקח בחשבון אותי ואת הצרכים שלי. הדבר הבא שנדבר עליו בהקשר של האם זה זמן נכון להתחיל דיאטה, הוא פרדוקס ההמתנה. כשאנחנו מחכות לאחרי, אחרי המלחמה, אחרי מעבר הדירה, אחרי החגים, אחרי החורף, אחרי הקיץ, אחרי…אחרי… אנחנו בעצם שמות את הנושא הזה, את עצמנו באיזשהו מקום, את הדברים שגם לנו חשובים, כי כן חשוב לי גם להרגיש טוב בבגדים, כן, חשוב לי להתנתק כבר או להשיל מעליי את תחושת העייפות הזו שמגיעה בגלל אכילה לא נכונה, חשוב לי גם להתעסק בעצמי. אז אנחנו כל פעם מחכות ל״אחרי״ הזה, אנחנו בעצם שמות את החיים שלנו בהמתנה, אנחנו אומרות טוב, עכשיו זה זמן חירום טוב, עכשיו זה מעבר דירה, טוב, עכשיו יש עומס מטורף בעבודה..אז שוב אני אשים את עצמי בצד, וכשאני שמה את עצמי בצד, אני בעצם נכנסת ללופ כזה שהוא קורה קצת בדיאטות של ״אם כבר אז כבר״: אז אם כבר אז כבר בהזנחה, אז אם כבר אז כבר אני אוכל מהארון מתוקים, אז אם כבר אז כבר, אני אוכל, גם אם זה לא באמת טעים לי, אני אוכל. כי זה נמצא, אני אוכל בלי לשאול את עצמי בכלל מה שבא לי! אבל דווקא זמן כזה של או מלחמה או מתח, דווקא זה זמן שהגוף שלנו זקוק להכי הרבה תמיכה! כי בסוף יש פה דבר שמזין את עצמו, כשאנחנו לא מזינות את הגוף שלנו, אז אנחנו חלשות יותר, אנחנו עייפות יותר, אנחנו הולכות יותר לשוקולד, לסוכרים, לפחמימות זמינות. והוא נותן לי רגע בוסט תחושה שלו, וואו, טעים לי, כיף לי! אבל מהר מאוד, שוב הנפילה שעוד יותר מלווה בתחושת כבדות. וגם הלחץ שמוסיף עוד גרם ועוד קילו אז הוא גם ככה נכנס. אני אשווה את זה רגע למסע לנסיעה ארוכה. כשיש לפנינו נסיעה ארוכה אנחנו לא נצא ונגיד טוב אולי לאורך הדרך נמצא תחנה דלק ונתדלק. רגע לפני שעולים על הכביש המהיר אנחנו נעצור ונתדלק, אנחנו נעצור ונתדלק, גישה של: טוב לא משנה בוא נתחיל ונראה, או בוא נתחיל, לא משנה אני ממהרת אני אסתדר גם בלי לתדלק. זו גישה שתגרום לי להיתקע בכביש! זו גישה שתגרום לי תכניס אותי לעוד יותר סיכונים שתכניס אותי לבעיות, לפלונטר! אז בדיוק כמו שנתדלק את הרכב לפני שנעלה לכביש המהיר. גם הגוף שלנו, הוא צריך דלק, אבל דלק אמיתי ואיכותי, והחיים הם דרך עקלקלה, לפעמים יש עליות, לפעמים יש ירידות, לפעמים זה מישור, לפעמים יש לחימה, לפעמים יש תקופת חגים, לפעמים, לפעמים, לפעמים אף פעם אין זמן מושלם להתחיל. אני בכלל חושבת שהמילה דיאטה שמאוד מהר מתקשרת לחובה שלי לסבול. אם אני בדיאטה אז אני בדיאטה כי עליתי במשקל כי יצאתי משליטה ועכשיו אני כדי להרגיש שאני חוזרת לעצמי, החזרה צריכה לעבור הרבה פעמים בראש שלנו דרך סבל. אני חייבת להיות רעבה, חייבת! ואני אומרת אחרת כשאנחנו נסתכל על המילה דיאטה או כשנחשוב על דיאטה כמשהו עוצמתי, כמשהו שמחזיר לשליטה, כמשהו שגורם לי להרגיש טוב, כמשהו שמשפר את מערכת היחסים שלי עם עצמי, עם הגוף, עם אוכל, עם אכילה אז זו לא תהיה מטלה כל כך גדולה. כי בעצם כשאנחנו שואלות את עצמנו מה הזמן הנכון להיכנס לדיאטה, אולי בין השורות אנחנו שואלות את עצמנו מתי הזמן הכי נכון שלי להלקות את עצמי? אבל דווקא בזמן שהכל מתפורר סביבנו זה לא הזמן להלקות את עצמנו, זה הזמן להרים! כל אחת להרים לעצמה. אני אומרת שבעצם האכילה היא מערכת יחסים ואנחנו לא יכולות לבחור את הזמן הנכון, את היום הנכון המדויק כדי להתחיל. זה קצת כמו לבחון האם המערכת הזוגית שלי עכשיו, בחופשה בתאילנד בלי עבודה, בלי ילדים, כשאני קמה מתי שאני רוצה, האם מערכת הזוגית שלי חזקה. התנאים הם תנאים של חופשה! האווירה שונה, זאת אומרת זה לא מדד הנכון, אותו דבר גם תזונה, גם דיאטה שזה בעצם אורח חיים. האם אורח החיים שלי הוא נכון, לאו דווקא אני חושבת בקטע של ירידת כאסח במשקל, האם הוא נכון, האם הוא מקדם אותי? את הבריאות שלי? את התחושה האישית שלי, האם אני מרגישה שאני באמת מטפלת בגוף שלי? ואין לזה שום קשר לתקופה, ללחימה או לחגים או לקיץ… אז זמן נכון הוא לא בהכרח עניין של שקט, של איזה ואקום, אלא אני דווקא לוקחת את זה למקום הזה- זמן להתחיל לשנות את אורח החיים, זה זמן שבו את מחליטה להפסיק להילחם בעצמך, זו לא דיאטה קלאסית של מלחמה, הרי כבר אנחנו במלחמה מול המשכנתא, מול הבוס, מלחמה מול איראן, מלחמה מול הילדים. אנחנו לא בעוד מלחמה, אני לא רוצה שאת תרגישי שאת בעוד מלחמה, אלא להפך! בואי ביחד לבנות חוסן דרך התזונה, לא כדי לרדת חמישה קילו ביומיים, אלא כדי שהגוף שלך ירגיש מוחזק, טוב, בריא, מוכן להמשך הדרך הפתלתלה שהחיים מציעים לנו, כדי שאת תרגישי שאת בוחרת את האוכל, ולא שככה מכוח האנרציה נמשכת אל תוך ארון הממתקים או לאיזה פאסט פוד כזה או אחר. אז במקום לשאול האם זה זמן טוב לדיאטה, תשאלי האם זה זמן טוב להתחיל לקחת גם את עצמי בחשבון! ובעיניי התשובה לזה היא תמיד כן! אני מסייגת, בגישה הנכונה! ובכל זאת יש רגעים שזה באמת לא הזמן הנכון להתחיל תהליך. אז מה הם, בעיניי לפחו…ת אז קודם כל כשזה מגיע מתוך מקום של שנאה עצמית: אני נראית נורא בגלל המצב, בגלל החגים, בגלל…בגלל.. אני עכשיו, אני אראה לעצמי, אני עכשיו, אני אראה לעצמי, אני אראה לעצמי מה זה לאכול כמו פרה! אני מעכשיו לא רואה פחמימה, לא נושמת ליד פחמימה אני לא חולמת על פחמימה ואם אני אעשה את זה אוי ואבוייייי לי. זאת אומרת שזה מגיע משנאה עצמית. אז השינאה היא דלק שנגמר מהר מאוד, בפרט השינאה עצמית גורמת לנו להרעבה, לניתוק מכל מיני מאכלים שהם חלק בלתי נפרד מהיום יום שלנו, אנחנו בסוף, בסוף היום.. בסוף השבוע נרגיש מרוקנות וניפול בדיוק למילים האלה: נפלתי, חטאתי וכדומה. אז כשזה מגיע משינאה עצמית זה לא הזמן הנכון. מתי זה עוד לא הזמן הנכון להתחיל לדאוג לעצמי? כשאין לי מספיק רוחב פס. כשאני בקושי ישינה כי: הילדים קטנים, כי אני מוטרדת, כי אני עובדת בשתי עבודות, כי אני מתפקדת על אדי דלק. המוח צריך אנרגיה זמינה כדי לפעול והאנרגיה הזאת היא פחמימה. אז אולי אפשר לעזור ולשנות את הבחירות, שבמקום חטיפים זה יהיה דגנים מלאים, אבל דיאטה בהקשר של ירידה במשקל לא בטוח יהיה וזה לא כל כך הוגן, וזה בסדר להגיד טוב עכשיו אני עם ניו בורן קטן ובאמת כל האנרגיה שלי על זה אז אני לא מוותרת לעצמי, אלא אני מבינה את עצמי ומחבקת אותי, וגם מתוך המקום הזה של ההבנה והחיבוק, האוכל יפסיק להיות כל כך נחמה והוא יהיה הפוך להיות קצת יותר עם ערך אולי, והמשקל? נטפל בו כשרוחב הפס יאפשר את זה, כי הכל זמני! גם הטוב וגם הרע וגם הלילות הלבנים ובייבי קטן ולחימה הכל זמני. מתי זה לא זמן נכון? כשאת מחפשת שליטה מדומה! אם הדיאטה היא איזושהי דרך לברוח ממה שקורה בחוץ, זאת אומרת אני לא יודעת מה קורה בחוץ אני פה, אני במטבח, אני חותכת סלט, אני רק זה… זאת אומרת העיסוק מתמיד באוכל או בבישול או ככה בקוצו של להיות ארבעה גרגירי אורז או חמישה לאכול … זו בריחה וכשאנחנו בורחותת ולא מתמודדות מתישהו זה יבוא ויגמר באיזשהו פיצוץ או ככה פריקה, כמו שאנחנו קוראות לזה ״אכילה רגשית״ אז במצבים האלו הניסיון להתחיל דיאטה הוא נגמר עוד לפני שהוא התחיל והוא רק יוסיף עוד כישלונות לתחושת המועקה הכללית! אז עדיף שלא, כדאי להיות באמת נכונות עם עצמנו. תכלס מה עושים מחר בבוקר? אז איך אנחנו כן יכולות לדאוג לעצמנו בלי להיכנס לאיזושהי מלחמה חדשה כל פעם מול הארון מול המקרר? אז בואו נדבר על כמה כלים אפשריים וישימים גם כשהטלוויזיה ברקע פועלת, ושוב אנחנו לא מדברות רק על מצב לחימה, אלא על מציאות כללית של שגרה עמוסה ושוחקת. האם זה הזמן הנכון להתחיל דיאטה? אז בואו נתחיל ב״רק היום״ רק את הבוקר! עוגן של רק עכשיו! זה עוגן כי זה נותן לי תחושה שזה אפשרי! אני לא מסתכלת על כל היום.. על כל השבוע.. על כל החודש… אני מסתכלת על עכשיו! עכשיו יצאתי מהמיטה עכשיו אני דואגת לארוחת בוקר טובה: חלבון, שומן ירק אם אני מרגישה שאני ככה מתחילה בטוב ולא זקוקה לפחמימה, יאללה את על זה! את על הגל! זה נותן לי תחושת הצלחה! קודם כל וואלה מגיע לי כוכב! הצלחתי, אכלתי הגוף מבין גם שיש פה הזנה, זה לא שאנחנו לוקחים אותו לכיוון אחר, ואוטומטית הלחץ והצורך לנשנש יורד. וכל פעם נתחיל רק בארוחה, רק בביניים רק בארוחת הצהריים. והדבר הנוסף הוא צמצום ההחלטות! המוח שלנו עייף, אנחנו ביום מחליטות יותר ממאתיים החלטות שקשורות לאוכל ושלא נדבר על כל ההחלטות האחרות שיש לנו…המוח שלנו עייף, אל תצרי תפריטים מורכבים! גם אם זה במחיר שבחודש הקרוב קצת ישעמם לך בארוחת הבוקר אבל היי, אני מתקתקת אותה בשנייה תוך כדי שאני מצחצחת שיניים ביד אחת, מכינה עם היד השנייה ומסתרקת עם הרגל… אז בואי נלך על זה! נתפנק אולי בסוף שבוע כשיש ככה קצת יותר זמן, אבל בואו נצמצם החלטות. לבחור או או. או צהריים של עוף, קטניות וסלט או ערוכת צהערים של דג, קטניות וסלט זהו! זאת אומרת, בואו לא נתחיל לבנות דברים מורכבים. דבר נוסף בואו נדבר בגישה חיובית, במקום להגיד מה אסור לי! נגיד מה אני מוסיפה, מה אני מרוויחה, מה אני מקבלת, וגם בואו נוריד את האסור לי, כי מותר הכל! וכשאנחנו אומרות לעצמנו אסור לאכול שוקולד, אז הרי כל מה שנחשוב עליו הוא השוקולד האסור! אז נגיד להיפך! מגיע לי השוקולד, אבל איזה כיף שאני אקח אותו, ככה בכיף עם הקפה של חמש עם הקפה של שלוש עם הקפה של שמונה בבוקר, זה לא משנה הוא שלי, ואני לא אקח אותו כמו גנבת, אלא אני אתפנק ואתענג כי מגיע לי. אז לסיכום, הזמן הנכון הוא הרגע שבו את מחליטה שמגיע לך להרגיש טוב יותר בתוך הגוף שלך, בלי קשר לנסיבות החיצוניות. אל תחכי שתעברי משרה, אל תחכי שהילדים יהיו כבר ממש גדולים, אל תחכי שהמלחמה תיגמר, אל תחכי שהסמסטר יסתיים. הצעד הקטן שאת עושה היום יכול להיות כזה קטן, עוד בקבוק של שתייה, עוד בחירה של פחמימה בריאה בארוחה, עוד הוספה של קטניה, רק לדאוג לארוחות בוקר השבוע. וזהו זה הניצחון הקטן שלי למרות הכל. ותזכרו, חמלה, להרגיש חמלה כלפי עצמי, חמלה זה לא ויתור וזה הדלק הכי חזק לשינוי אמיתי! אז לפני שאנחנו נפרדות אני ממש אשמח שתרשמו בתגובות.ף איזה שינוי קטן אתן יכולות לקחת על עצמכן למרות המציאות? תודה רבה מקווה שהצלחתי להעביר את המסר, קצת לחזק אתכן ונשתמע בפרק הבא!