פרק 2: מחשבת מסלול מחדש וההבדל בין אלתור לגמישות

שלום וברוכות הבאות לפודקאסט שלי! אני עדי יאנה, דיאטנית קלינית ואני מלווה נשים בתהליך שינוי שמתחיל הרבה לפני הצלחת. בפודקאסט הזה אני אפתח לכן דלת לעולם שבו התזונה היא לא עוד תפריט אלא מערכת יחסים שלמה, כזו הוליסטית שרואה את היום, את השגרה וגם את המחשבות, המחשבות המחבלות שלנו עם עצמנו, וזו מערכת יחסים שבאמת צריכה לקבל את המקום שלה. זה פודקאסט על אוכל אבל לא על תפריטים, על אכילה אבל בעיקר על מה משפיע ומנהל אותה. בכל פרק אני מביאה מחשבה, תובנה או זווית אחרת, כאלה שעוזרים לנו לעשות קצת סדר בתוך כל הרעש ולבנות בחירות שמחזיקות לאורך זמן. היום אני רוצה לדבר על משהו שנשמע קטן, אבל בפועל אני מוצאת שהוא אחד הגורמים הכי גדולים ל״נפילות״ שאנחנו חוות - הרגע שבו התוכנית משתבשת וזה מתכתב נהדר עם העובדה שעוד תפריט לא עובד ולא סתם, שדיברנו בפרק הראשון… אני בטוחה שרבות יכולות להזדהות עם הסיטואציה: יצאת מהבוקר, יום עמוס, ישיבות… היום מתקתק רגיל, מגיעה שעה אחת בצהריים ואת קולטת שארוחת הצהריים נשארה בבית ובמשרד או לידך אין שום דבר מוכן ובריא ואת כבר רעבה… ברגע הזה הרבה פעמים אנחנו מתחילות לאלתר כי הלחץ והרעב מנהלים אותנו עם תיבול כזה של המשפט שאנחנו אומרות לעצמנו: ״לא משנה.. היום הזה כבר הלך לי... אבל רגע - על זה בדיוק הפרק הזה! על ההבדל בין אילתור לבין גמישות. אז נעשה קצת סדר: אילתור בהקשר של אוכל זה לא יצירתיות, אלתור זה מצב שאני מקבלת החלטות מתוך לחץ, החלטות שלא לוקחות בחשבון את המטרה שלי זה יותר כמו כיבוי שריפות: אין לי את מה שתכננתי, אין לי זמן, אני רעבה והמוח רוצה פתרון מהיר! ואז יוצא לי המשפט: ״טוב יאללה, מה שיש״… לא כי זו הבחירה שהכי מתאימה לי, אלא כי היא זמינה, מיידית ופותרת את מצוקת הרעב! לעומת זאת גמישות היא החלטה מודעת היא יוצאת מתוך הנחה שהמציאות שלנו משתנה. גמישות בעצם אומרת - אוקיי, התוכנית השתנתה, אבל אני עדיין בכיוון! זאת אומרת אני יכולה לעשות משהו ועדיין להישאר בתחושה טובה. אנחנו לא צריכות להתעלם מהשינוי ולנסות להמשיך להתנהל כרגיל - אז הנה דילגנו על צהריים, או לא משנה אני לא אוכל כי זה לא כתוב לי בתפריט. אלא צריך איזושהי גרסה מותאמת. זה קצת כמו בwaze, למשל: אילתור זה שפספסנו את הפנייה ולהגיד: ״לא משנה, טוב לא נורא, אנחנו פשוט נמשיך לנסוע בלי לחשב מסלול מחדש, וזה אפילו יותר מזה! זה להגיד ״יאללה האוטו כבר ייקח אותי לאן שיקח אותי״ בעוד שגמישות זה לשמוע את הwaze אומרת ״מחשבת מסלול מחדש״ ולהמשיך! פשוט בדרך אחרת.. אז שכחת את ארוחת הצהריים בבית, אילתור זה: ״טוב, מה שיש פה ליד״ - הכי מהר, בלי לחשוב כשאנחנו רעבות ולחוצות מה שיש ימשוך אותנו כנראה ל- comfort food, לאוכל נחמה, ליותר מגרה, ליותר שומני, ליותר מפנק.. ״טוב כי גם מה זה משנה? אני כב מזמינה שווארמה! אז כבר עדיף בלאפה למה בפיתה? אז כבר עם צ'יפס…גם תן לי את כל התוספות! גם תפנק כי מה זה משנה? וגמישות אומרת ״שנייה, מה האופציה הכי סבירה שיש״? ועכשיו מגיע חלק מאוד מאוד משמעותי - למה אנחנו מתבלבלות בכלל בין גמישות לאילתור? אז הרבה פעמים ברגעים האלה שההחלטות שלנו לא רואות את המטרה, לא את הרצון שלנו לשפר פרופיל שומנים, לאזן סוכר, לרדת במשקל, הן מונעות מלחץ שמגיע מהרעב. רעב אצל הרבה מאיתנו זו לא רק איזושהי תחושת אי נוחות בבטן, רעב הוא טריגר של סטרס של לחץ, הוא מפעיל במוח סיגנל מצוקה מסר דחוף: ״משהו לא בסדר, בוא נטפל בזה עכשיו״! המוח שלנו מחווט להגיב לרעב כמו לסימן חירום. המוח שלנו זה אותו מח קדמון של אותו אדם שחי לפני אלפי שנים, ובאמת רעב היה סיגנל של לקום ולהתחיל לעשות משהו - לצאת מהמערה, להתחיל לחפש אוכל.. אבל אם רעב היה כל כך גדול וכבד אז אותו אדם לא היה יכול להיות מרוכז בחיפוש של האוכל, הוא היה לוקח פרי מבלי להבין אם הוא בשל או רעיל, הוא היה מנסה לצוד חיה אבל הוא היה כל כך חסר סבלנות שהוא היה מבריח אותה כל פעם מחדש. ופה חשוב לזכור שבאמת רעב הוא גל! אז הוא מפעיל סימן / סיגנל מצוקה במוח שלנו, והסיגנל הזה גורם לנו להיות בעשייה, רק היום העולם שלנו השתנה לגמרי, האוכל נמצא וזמין בכל מקום, אם אין לי במקרר אז יש לי במכולת, אז אני רגע נכנסת לאוטו נוסעת, או אפילו באפליקציה, מתקתקת לרגע והאוכל מגיע עד הבית שלנו. זאת אומרת שאנחנו מאמנים את המוח שלנו לקבל פידבק מיידי - יש רעב הנה לך מיד אוכל ומיד רגיעה! ולאורך זמן המוח מתרגל לזה, תזכרו לטוב מתרגלים מהר! זה מאוד הישרדותי, ואז כל איחור קטן, איזושהי פגישה שמתארכת, פקקים או כמו היום ששכחת את האוכל בבית…גודל האסון מרגיש הרבה יותר גדול ממה שהוא באמת, שזה עוד יותר מעלה את הסטרס. לחלק מאיתנו הסטרס הזה מוביל לפתרון הכי אנושי בעולם: בוא נסיים עם הסאגה הזו כבר! לא נעים לי גם בתוך הרעב הזה! בתוך הלחץ הזה! משהו מהיר, זמין שמכבה את המתח והחרדה של הרעב, לא כזה שרואה את המטרות שלי זו לא הבחירה הכי מתאימה לי, אבל זה מכבה את האזעקה, וזה משהו חשוב שכדאי שנבין בפרק הזה. אם אנחנו רוצות להיות יותר גמישות, אנחנו צריכות להבין שיש דרכים אחרות להרגיע את האזעקה. אז בואו רגע נבין בצורה פרקטית מה עושים ברגע האמת, בלי תפריט או דרמה וגם האמת? בלי מושלם… אז אולי הארוחה המושלמת שלך של ירקות וחלבון ופחמימה מלאה נשארה בבית ואולי כרגע אין את זה.. אבל אולי יש משהו אחר? אז שלושה צעדים שכדאי להתחיל לעשות כדי להפוך ולתרגל את עצמנו להיות גמישות יותר: קודם כל לתת שם למה שקורה: אני רעבה, אני בין פגישות, אני עכשיו לחוצה! בעצם מה שאנחנו עושות, אנחנו מניפות ״דגל אדום״ אל מול עצמנו, אנחנו מעלות את השיח הפנימי הזה החוצה. הדבר הנוסף הוא להתחיל להכניס משהו לגוף! אני יודעת שהרבה רואות בפרי כ״חבל לי לבזבז את הקלוריות״.. אבל רגע! יש בו סיבים' יש בו ויטמינים' יש בו מינרלים הוא מעלה את הסוכר את האינסולין בדם וזה גורם לי רגע לצאת מהסטרס המטורף הזה של הרעב שתפס אותי וגם לשאול את עצמי מה כן אני יכולה לעשות גם אם זה לא הדבר הכי "מושלם" שקיים. שאלה אחת שמחזירה אותי לכיוון - ״מה הדבר הכי פשוט שאני יכולה לעשות עכשיו שישאיר אותי בכיוון?״ זה יכול להיות רק לשעה, לשעתיים הקרובות ופה באמת אנחנו צריכות להבין רגע מה האפשרויות שיש לי. אז יכול להיות שאני אקח פרי ואכנס לישיבה הבאה ואז כשאני אהיה יותר רגוע אני אוכל להזמין לעצמי איזושהי אפשרות שיש. בואו נזכור שבמקומות שאנחנו מזמינות אפשר לעשות שינויים במנות: אפשר לבקש בלי, אפשר לבקש עם תוספת וגם הרבה פעמים מצאתי שמנות ראשונות הן אופציה נהדרת לתוספת של עוד חלבון או ירקות, כל מיני שיפודי סלמון או ירקות מוקפצים או סלטונים כאלה ואחרים וגם אם זה לא ״מושלם״ ויש מלא בוטנים ויש מלא רוטב, זה בסדר אנחנו לא מחפשות שלמות אנחנו מחפשות עדיין להישאר במקום שאנחנו גם מרגישות את השליטה הזו. אז נחפש משהו שיתן לי פתרון, זה יכול להיות אפילו גם להחליף את ארוחת הצהריים, הסלט והחלבון והפחמימה בעצם בביניים שמחכה לי - אם יש לי יוגורט ופרי אם יש לי אפילו גביעה של גבינה ושתי פרוסות לחם או פיתה קלה או פריכיות, כל אחת ומה שהיא רוצה… אז הפכנו את ארוחת הצהריים ואת ארוחת הביניים או את ארוחת הערב אבל היי! אכלנו! אז מה שאנחנו רוצות לחשוב עליו כשאנחנו מדברות על גמישות אל מול אלתור, גמישות זו מחשבה שרואה את המטרה שלי, אנחנו כרגע רוצות לייצב את הרעב זה לא אומר בהכרח שזו תהיה הארוחה הכי טעימה, הכי גדולה והכי נהדרת שהייתה לי. כן ברור שיש פה ויתורים! הוויתור הוא על הארוחה שתכננתי, הוויתור הוא על יום שחשבתי שיהיה עוגן מושלם כי תכננתי והכל… אבל הסלט נשאר בבית… יש פה ויתור, אבל הוויתור אומר אני ״מחשבת מסלול מחדש״ ולא מוותרת על כל היום ויוצאת ל״אם כבר אז כבר״ או ״הכל או כלום״ אז כדי שזה משהו פרקטי ממש מהחיים, אפשר לחשוב על כמה עוגנים, כל אחת לפי הימים שלה, והמשרד שלה ומאיפה היא עובדת. אם את עובדת בבית, זה יכול להיות כמה ירקות קפואים בשלוף, זה יכול להיות שפעם בתקופה אני מכינה כמות גדולה של איזשהו חלבון: חזה עוף, פרגית, דג, שניצל וזה נמצא לי מוכן במקפיא. זה יכול להיות אם אתן עובדות במשרד - לא צריך להמציא כל הזמן את הגלגל' אפשר שתמיד יהיה לנו כמה יוגורטים במקרר, עוד גביע גבינה, פיתות ביס כאלה, במקרר במקפיא. אפשר שיהיו לי מנות שאני מזמינה מראש, כאלה שכשאני שבעה או כשאני לא בחרדת רעב, ואני יודעת שזה משהו שיותר נכון לי. להזמין חכם, כי כשאנחנו רעבות זה פחות חכם, זה יותר מונע מדחף. אז גם בבית קפה אם יש לי כריך קטן לצד סלט, גם אם אני לא לוקחת עסקית, שהרבה פעמים דוחפת לנו שתייה או שתי תוספות פחממתיות שאנחנו לא רוצות, אנחנו לא לוקחות את הדבר ״המשתלם״ אנחנו לוקחות את מה שמתאים לנו! וזה ההבדל בין אלתור לגמישות. אלתור אומר: ״תביאי משהו כדי שהלחץ הזה יפסק!״ גמישות אומרת: ״אני דואגת לעצמי עכשיו, אבל בצורה שתשמור עליי גם אחר כך. ולפעמים גמישות תראה ככה, לוותר על הרעיון הזה של ארוחת צהריים כבדה, במקום זה משהו קטן, לעשות איזושהי החלפה, לאכול את החלבי בצהריים במקום את הבשרי, לאכול קליל יותר ולא כבד יותר או אפילו להזמין משהו שלא תכננתי להזמין, אבל עדיין להרגיש שכן הצלחתי לבחור! ואני רוצה שתצאי מהפרק הזה עם משימה אחת פשוטה בשביל עצמך: תכתבי לעצמך 3 ״קומבינציות חירום״ שאת יכולה להשיג כמעט בכל מקום, כאלה שהן נחמדות לך, שהן בסדר גם אם זה לא הדבר הכי טעים בעולם, אבל זה סוגר לי את הפינה ואני בעצם מגנה ושומרת על עצמי ברגע רעב. מקווה שהצלחתי לתת לכן כיוון אחר למחשבה, מוזמנות לרשום בתגובות מה המנה שלכן שאתן יכולות אולי לחשוב על ֿ,קומבינציות חירום,, איך אתן מתמודדות כשאתן מגלות שלא הבאתן את ארוחת הצהריים שלכן? ותודה שהקשבתן עד כה