פרק 1: למה הכול מתפרק בלילה? (וזה לא חוסר משמעת)

שלום וברוכות הבאות לפודקאסט שלי, אני עדי יאנה, דיאטנית קלינית, ואני מלווה נשים בתהליך שינוי שמתחיל הרבה לפני הצלחת. בפודקאסט הזה אני אפתח לכן דלת לעולם שבו תזונה היא לא עוד תפריט, אלא מערכת יחסים שלמה, כזו הוליסטית, שרואה את היום, את השגרה וגם את המחשבות.. המחשבות המחבלות שלנו עם עצמנו, וזו מערכת יחסים שבאמת צריכה לקבל את המקום שלה. היום אני רוצה לפתוח באחד הנושאים שאני רואה הכי הרבה אצלי בקליניקה ואולי גם אתן מזדהות, הסיפור הנפוץ הזה של אני מסודרת עד הערב… אז קודם כל ״אני מסודרת עד הערב״ הוא מאוד מאוד מתאים לתפריט נוקשה שלא באמת רואה את היום, את הצרכים המשתנים, את השגרה - האם כל יום שלנו דומה לאחר? כנראה שלא, יש ימים שאנחנו יותר עייפות או יותר אנרגטיות ויש ימים שאנחנו יותר כועסות, יש ימים שקר לנו, קר! מזג האוויר משתנה, פתאום חם אז גם הצורך הפיזיולוגי גם הוא משתנה בהתאם… ולכן עוד תפריט לא באמת רואה את כל זה. אנחנו רואים ממחקרים וממטא אנליזות, שמטא אנליזות זה שילוב של כל מיני.. המון המון מחקרים ביחד מתאגדים בעצם למאמר אחד, אנחנו רואים בצורה מספרית מאוד מאוד ברורה את הקושי להתמיד בתפריט נוקשה לאורך הזמן, אנחנו רואים שממוצע של 60% מצליחים לשמור על תוכנית דיאטה בטווח הראשוני, וככל שהזמן עובר לא תופתעו לדעת שהאחוז הזה רק עולה. ההיענות לדיאטה היא גבוהה - מתחילים חזק ברבאק! וזה עובר אחרי חודש בערך, ורק בערך כ-50% 60% דבקות בדיאטה נוקשה למשך שנתיים, לצורך העניין, וכשאנחנו מחפשות לרדת במשקל אנחנו רוצות משהו שיהיה לאורך הזמן, משהו שיהיה העוגן שלי. ומצד אחד אנחנו מאוד מאוד, כבני אדם מסגרת ותוכנית היא עושה לנו סדר, אבל הרבה פעמים העוגן הזה, או מה שהתחיל כעוגן הוא מושך אותי למטה, ובעצם גורם לי לצלול, אפילו אפשר לומר לטבוע בתוך העוגן הזה של אסור ומותר. זה עושה המון סדר בראש אבל אז זה מכניס אותי לפינות כשהשגרה שלי היא לא בדיוק, או אני אפילו, לא בדיוק אותו דבר…. אז אני מסודרת עד הערב, אני מה זה על זה! ואז אז מה קורה? אנחנו מתחילות את הבוקר ומשהו נפלא שקורה - כמה דברים נפלאים זה ה-willpower שלנו, כוח הרצון שלנו, הוא מאגר מתכלה. כל בוקר הכיס מלא, ולאורך היום אנחנו ״מבזבזות״ אותו על הילדים, על הבעל, על הבוס בעבודה, על שיחות טלפון, על חברות… ולאט לאט ״הכיס״ הזה מתרוקן. דבר נוסף מדהים שקורה זה ה״ווליום״ של הצרכים שלנו, תחשבו על רדיו עם רעשי רקע כאלה, שהקליטה לא טובה, מעין ״פחחחחח״ כזה, אז הרעש הזה של הצרכים שלנו אנחנו מנמיכות אותו ורצות בשגרה שלנו: מהילדים, לבית, לעבודה… מתקתקות את הדברים ״אני רעבה״ איזו מחשבה כזו חולפת ואנחנו ״תאק״ מנמיכות אותה, או אומרות: ״מה, אבל הקפה השביע אותי״ הקפה כאילו סגר לי איזושהי פינה. אבל זה נכון זה כרגע משביע או סוגר פינה, הוא ממלא את הבטן במהשהו חם ונחמד אבל הנמכתי מאוד את הקשב שלי לעצמי. אז מגיע הערב, בעצם כל המשימות ״תוקתקו״ וכבר עברתי מכובע של עובדת מצטיינת, לכובע של או אמא בבית או אישה בבית עסוקה, וסגרתי את כל המשימות… ופתאום נחשו מה? זוכרות את הווליום של עצמי? שהנמכתי כל היום? אז פתאום אנחנו לא מפסיקות לשמוע אותו! אצל הרבה זה מתחיל בביס לא מתוכנן… של השאריות של הילדים או איזה משהו שנותר על הדלפק ואני ככה ״פאק״ מכניסה לפה, ואז פתאום אני קולטת שאני רעבה, או שלא אכלתי כמו שצריך כל היום, או שאני קולטת שהרסתי לעצמי הכל! ופה, בדיוק פה, בנקודה הזו, השיח הפנימי שלנו מקבל ווליום בעוצמות מאוד מאוד גדולות. כי בסופו של דבר מה שהורס דיאטה זו לא ארוחת ״החבלים״ מהילדים, וזה לא הקשה של הפיצה וזה גם לא השאריות מהבמבה. אלא המקום הזה שאנחנו נכנסות לתסכול, ובצדק, ,הנה הרסתי עוד יום״ ״הנה אני לא מדויקת״, ״הכל או כלום״ כזה, ובשילוב עם הwillpower שנגמר לנו עם העייפות שגורמת לנו בצורך בצורה פיזיולוגית, ממש צורך אמיתי לצרוך פחמימה כדי להמשיך לשרוד, ולעבוד, ולפעול, ולפנות, ולעשות, ולקפל ולסגור עוד משימות. אז ה- willpower שלנו ריק, ואנחנו מוצאות את עצמנו עם ״ווליום״ בעוצמה מאוד גבוהה של הצורך שלי, המטרה שלנו - של לרדת במשקל או להיות סביב איזשהו תפריט לא נמצאת בכלל, כי אנחנו פתאום במצב חייתי הישרדותי, ואנחנו פתאום יוצאות למסע שלם אל מול המקרר, אל מול המטבח, אל מול השאריות ובאיזשהו מקום זה בין רעב לבין תחושת תסכול, לבין אם כבר אז כבר, כזה ויש כאלה שהאכילה הזאת הופכת להיות אכילה מענישה - הנה מגיע לך! תאכלי כדי שתזכרי כמה רע זה גורם לך להרגיש כדי שמחר בבוקר יהיה יום חדש. יש כאלה שזה הופך להיות ״אכילת פרידה״ עוד עוגיה אחת או שתיים, כי ממחר, מזה ממחר!?!? חודש!!! את לא מסתכלת, את לא חושבת אפילו יותר על העוגיות האלה. והשיח הזה ברגע שאנחנו מצליחות, קודם כל להיות מודעות אליו, להעלות בפני עצמנו קודם כל את ״הדגל האדום״ הזה של - רגע! הגעתי לאחר צעריים ואם אני מסתכלת האם אכלתי משהו.. ביס פה, וביס שם ועוד איזה משהו… לא ממש אכלתי… ואם נגיע ונשב לארוחה, גם זאת ארוחה ״על הדרך״ יש לי צלחת שלי, של אנה ואלזה או ספיידרמן של הילדים, הכנתי להם חביתה, לקחתי לעצמי גם ״מעשר״, חתכתי להם ירקות, לקחתי לעצמי גם ״מעשר״, גם את פרוסת הלחם וגם הוספתי איזה קוטג', ויש לי ארוחה! היא ״על הדרך״, יש פה ויתור ענקי! לא ישבתי בשקט שלי לאכול, אבל היי אכלת?! אכלת יחד עם הילדים? גם אם הם רואים אותך מתזזת והולכת… ויש פה גם אקט מאוד מאוד חשוב שהמוח העין רואה צלחת ממנה אכלת, היא מבינה שהצלחת מלאה תחושת השובע היא מחוברת יחד עם סיפוק ולכן זה מאוד חשוב לאכול מהצלחת שלך! גם אם היא צלחת של אלזה.. ומה קורה בעצם בתקשורת היומית הזו? שבעצם אני נותנת את השיח הזה, אני עוזרת בתקשורת היומית אל מול הבנות שאני מלווה, אני עוזרת להן גם לחשוב ולקחת את עצמן בחשבון, אני עוזרת להן לעצור ולהבין שגם אם הארוחה היא לא ״ארוחה מושלמת״: זה לא לחם מלא זה לחם רגיל לבן של הילדים, זה טוסט כי הילד השאיר חצי טוסט וכואב לי לזרוק אותו, אין בעיה ונעשה מהחצי טוסט הזה ארוחה! עם חצי גביע של קוטג׳' וחצי מלפפון והכל חצי חצי.. אבל את! הרבה יותר בטוב! אני גם תמיד מעודדת, מעודדת כן כן אני דיאטנית שמעודדת משהו מתוק עם הקפה אחר הצהריים, או כל אחת מתי שהיא זקוקה.. אבל לא בלילה. לא בלילה כי בלילה גם אם היה לנו יום מעולה ואנחנו גאות בעצמנו, אצל הרבה זה פותח פתח…. כי כמו שאמרתי ה- willpower, כוח הרצון שלנו, לדעת לסגור Comfort food מזון נחמה, עוגיה, בין אם זו עוגיית גרנולה בריאה, או בין אם זה איזה חטיף שוקולד כזה או אחר, ה- willpower שלנו לדעת לעצור או להסתפק. באוכל, שכל המטרה שלו וכל החוויה של האריזה המרשרשת שלו, היא שנרצה עוד! אז זה באמת קשה, ולכן אני אומרת: קחי את הקפה, אל תוותרי עליו בארבע. קחי אותו עם פרוסת עוגה… כשאני שואלת בנות: ״מה את רוצה ליד הקפה״? הן מתבלבלות! משהו דיאטטי? מה זאת אומרת מה אני רוצה? התפריטים האלה, שהרבה נשים עוברות מתפריט לתפריט… מתוכנית תזונה כזו לאחרת. מנתקת אותן מהצורך שלהן לעצמן. הן לא יודעות לשלוף ״מה את רוצה ליד הקפה״? ״מה זאת אומרת? מותר לי? זאת אומרת מה מותר לי?״ מה את רוצה ליד הקפה? מה הפינוק שלך שינמיך את הווליום של הצורך שלי שכיביתי אותו כל היום… והרבה פעמים זה מתחיל ב״רק תמר״ ו״רק אגוז״ ואני זורמת… ולאורך הזמן כשהן רואות, שפרוסת העוגה לא היא מה שגורמת לעלייה במשקל, אלא דווקא היא יוצרת איזון! זה מאפשר יצירת אורח חיים כזה שאפשר לחיות איתו, אני לא מחפשת ״נשים חזקות״ אני מחפש את אנשים שכבר הפסיקו או מאסו להילחם בעצמם, בצרכים שלהם.. שמחפשות להבין איך לנהל את כל המשימות של היום ולזכור גם את עצמן… אז בפרק הזה רציתי להכיר לכן אותי ואת הגישה שלי, ולתת איזושהי זווית אחרת למה שאולי רבות מכן מרגישות… שינויים אמיתיים לא נוצרים ממלחמות אלא מהבנה, ומהיכולת שלנו לקחת את הכוח הזה של הכאילו מלחמה, את האנרגיה הזאת ולשים אותה בכיוון הנכון עבורנו. בפרקים הבאים אני אמשיך לדבר על הרגלים, על אכילה, אכילה רגשית, ועוד המון נושאים… אז תודה לכן שהייתן איתי בפרק הראשון אם אתן מזדהות עם מה שסיפרתי, אם אתן מרגישות שזה אתן, אתן מוזמנות להגיב או לכתוב או כמובן גם לשאול שאלות… אז תודה.